זה רק אני והמסך שלי

זה רק אני והמסך שלי- ילדים עם הפרעות קשב בעידן הדיגיטאליפעם גדלנו על השיר “זה רק אני והגלשן שלי”. היום בעידן בו המסכים הקטנים “גוזלים” לנו את הילדים, ניראה שניתן לשנות את מילות השיר כך: זה רק אני והמסך שלי…

מה קורה לילדינו במוח כשהם משחקים? האם יכולת הריכוז במשחק מעידה גם על יכולת ריכוז בכיתה? האם יש אפשרות לסלק את המשחקים הדיגיטליים מחיינו, ואם לא – איך הופכים אותם לחברים? 

יציאה משפחתית למסעדה בערב. זמן של משפחות. זה אומר בליל של רעשים מכל סוג אפשרי, מלצרים מטיחים צלחות בשולחנות, מבוגרים מנסים להזמין להם ולילדיהם ותוך כדי כך להחליף ביניהם דיבורים חברתיים. 

ומה עם הילדים? בדרך כלל הם כבר לפני המנה הראשונה מתרוצצים במסעדה ועושים בה כבשלהם, תוך שההורים מנסים להתעלם ולהתכחש.

מי יודע שהאינדיאנים הקטנים האלה הם שלהם?

זה רק אני והמסך שלי…

בתוך כל ההמולה והרעש, יושב עידו בן השמונה בשקט, כמעט קפוא, עיניו נתונות במסך האייפד שלו (ואולי זה בכלל הנייד של אמא שלו, של אבא שלו, אולי אפילו שלו), כל תשומת לבו מרוכזת במשחק מחשב כלשהו: מיניונים, קנדי קראש, אנגרי בירדס, אולי מיינקראפט, הכול לפי צו האופנה הדיגיטלי. המראה של עידו עשוי לעורר התפעלות: איזו יכולת ריכוז מופלאה. הוא מן הסתם תלמיד מצטיין. הרי זה בדיוק מה שהלימודים והמטלות הבית ספריות דורשים: ריכוז והתמדה. אולם ההישאבות המוחלטת של עידו לתוך המשחק עשויה להעיד דווקא על כך שעידו סובל מהפרעת קשב וריכוז. האמנם? כדי לענות על כך יש להבין את הפעילות המוחית המתרחשת במוחו בעת המשחק. אם נסרוק את מוחו נראה שהוא עושה מאמץ עצום לייצר פעילות מוגברת של נוירונים שמיועדת לעכל את מטחי הריגושים שמייצר המשחק.

איך נסביר את התופעה המתרחבת בה עוד ועוד ילדים מתאפיינים בביטוי “זה רק אני והמסך שלי”? האם זה באמת מעיד על יכולת ריכוז ייחודית וטובה הקיימת אצל הילד שתבוא לידי ביטוי גם בבית הספר?

גמול וסיפוק מיידי והשפעתם על יכולות הלמידה?

פרופ’ לוקאס, פסיכיאטר של ילדים ידוע, מסביר: “הריכוז שילד מפגין כאשר הוא משחק במשחק מחשב או וידאו כלשהו שונה לחלוטין מהריכוז שנדרש בבית הספר. בעוד שבבית הספר מדובר בדרישה לתשומת לב או לריכוז מתמשכים, ללא קבלה מיידית של גמול או סיפוק, שהרי הציון בבחינה, התעודה, או אפילו השבחים מהמורה, נדחים ומגיעים רק לאחר זמן, במשחק זוכה הילד לסדרת סיפוקים מידיים רצופים, שמגיעים באופן עקבי לאחר כל פעולה”. כי הרי כך בנוי משחק המחשב – סידרה של אתגרים בקושי עולה, כאשר כל עמידה באתגר מזכה בנקודות ומקפיצה לשלב הבא. עידו מתקדם מניצחון לניצחון. הפעולה המוחית המתרחשת בעת כל ניצחון כזה היא שחרור של דופאמין. זהו הביטוי הכימי המוחי לריגוש, ואת הריגוש הזה מחפשים כל הילדים, לא רק עידו כמובן, והם מוצאים אותו במשחקי המחשב. יש אפילו חוקרים שגורסים כי ילדים מחפשים צעצועים אלקטרוניים בשל תקלה במערכת ייצור הדופאמין במוחם.

מה הקשר בין רטלין ומשחקי מחשב?

הריטלין מתגבר על ה-ADHD על ידי תיקון מערכת ייצור הדופאמין. משחק המחשב, המשפיע על ייצור הדופאמין, גם הוא בעצם עושה את פעולת הריטלין. הוא מעניק לילד המשחק את הדופאמין שהמערכת שלו אינה מייצרת. לכן עידו נשאב כל כך אל המשחק שלו. לכן הישאבות זו אינה מעידה דווקא על יכולת ריכוז אלא על אפשרות של היפראקטיביות ו- ADHD.

אז מה עומד במקרה זה מאחורי אותו ביטוי “זה רק אני והמסך שלי”? כאשר עידו מול המשחק שלו, הוא שומר על קשר עין רצוף ועקבי עם המסך. בלעדיו הוא אבוד, תשומת לבו תוסט לכל הכיוונים. לכן הוא כל כך אוהב לחזור אליו. הוא מוצא בו ריגושים ברמה שהעולם האמיתי לא יכול בכלל להתחיל לספק לו. שם בחוץ הכול כל כך איטי ואפרורי. ניתן לומר כי עידו יכול לחוות אקשן של שלושה ימים בתוך שעה אחת של משחק. כשהוא מסיים, הוא מרגיש נגרר, חסר אנרגיה. זו אולי התחושה של מעבר קיצוני מהליכה על מסוע ההליכה בשדה התעופה, אל הרצפה היציבה. לכך יש להוסיף את העובדה שעידו, אם הוא אכן סובל מ-ADHD, עלול לחוות גם קשיים חברתיים ודחייה מבני גילו, ולכן המסך הקטן מהווה עבורו מקלט, חבר לעת צרה שתמיד מפיג את בדידותו.

קשרים חברתיים בין ילדים בעידן הדיגיטאלי

מקרים כמו זה של עידו שהוצג לעיל, ממחיש את הביטוי “זה רק אני והמסך שלי” ומציגים לנו משמעות נוספת לנושא. בשל ההיכנסות של הילדים לתוך המסך, נבצר מהם לסגל וליצור קשרים חברתיים עם בני גילם במשחק בגינה הם יושבים ומשחקים כל אחד בביתו מול המסך. ההתמכרות או ההיסחפות למשחקי מחשב ווידיאו רחוקה מלהיות נחלתם של ילדים בעלי הפרעת קשב וריכוז. בינינו, התמונה של ילדים מתפרעים במסעדה הולכת ונעשית נדירה. עלו על אוטובוס או רכבת, היכנסו לפיצרייה השכונתית, הציצו מבעד לחלונות הכיתה, או פשוט שבו בארוחת ערב משפחתית והסתכלו סביבכם.

האם הילדים שלכם יושבים עם הראש למטה? לא, הם לא מדוכאים או שפופי מצב רוח.

הם פשוט תקועים במסך הקטן של הנייד, הטבלט או האייפד וכאן טמונה הבעיה האמיתית בביטוי “זה רק אני והמסך שלי”. ילדים בוגרים יותר ובני נוער יישארו עם הראש למטה, אבל השימושים שלהם במכשיר יתרחבו להתכתבויות, העלאת חומרים לרשתות החברתיות וגלישה אינסופית באתרים.

המסכים הקטנים גוזלים את כל תשומת הלב של הילדים.

האם יש קשר בין צפייה במסכים להפרעת קשב?

השימוש במכשירים אלקטרוניים נמצא בנסיקה מתמדת אצל ילדים בעשור האחרון.

ילדים בתרבות המערבית מבלים כ-7.5 שעות ביום מול מסכים כלשהם עלייה של כ-20% במשך חמש שנים. והנה נתון אחר הנמצא במגמת עלייה -מספרם של ילדים ובני נוער המאובחנים עם ADHD. בארצות הברית, למשל, שיעור המאובחנים לפני שנת 1990 היה פחות מ-5%, ואילו כיום השיעור יותר הנו יותר מכפול ומגיע לכ-11%. זו ההפרעה השכיחה ביותר כיום אצל ילדים.

ראינו כי קשר ישיר בין התהליכים הכימיים במוח המתרחשים בעת משחק לבין המנגנון הכימי של הפרעת הקשב והריכוז.

האם ניתן לקבוע את כיוון הקשר ומגמתו בין שני צירי הנתונים, הנמצאים כאמור שניהם במגמת עלייה מובהקת? האם הצפייה במסכים הקטנים מעלה את שיעור הלוקים בהפרעות קשב וריכוז? גם אם אין לשאלות אלו תשובה חד משמעית, וזאת למרות שהפרעת קשב וריכוז מאובחנת ונבדקת כבר עשרות שנים, היא מצביעה על כך שההפרעה, שאין ספק שיש בה גם מרכיב גנטי,  נתונה להשפעות סביבתיות וחברתיות.

מה אפשר לעשות כדי להפוך את המסכים לחברים?

עדיין לא גובשה מדיניות טיפולית חד משמעית לגבי השימוש והשימוש העודף (אם אכן הוא כזה) במשחקי מחשב על ידי ילדים בכלל וילדים עם הפרעות קשב וריכוז בפרט.

כנראה שלא ניתן להחרים מן הילדים את המכשירים, ולא ניתן לאסור עליהם משחקי מחשב, ולכן עומדות בפנינו כמה אפשרויות: 

1. צריך למצוא את אותם המשחקים שייצרו ויפתחו אצל הילדים כישורים חברתיים ובכך נרתום את הטכנולוגיה לטובתם.

2. מומלץ להגביל את זמן הצפייה של הילדים במסכים למספר שעות בודדות ביום.

ככל שהילדים יותר קטנים, כך מספר השעות צריך להיות קטן יותר. נכון שלפעמים זה נוח לנו, ההורים, שהילדים מעסיקים את עצמם בעזרת המסך אבל אסור לשכוח שזה עושה יותר נזק מאשר תועלת בטווח הארוך.

3. יש לקבוע חוקים וגבולות ברורים לגבי צפייה במסכים בבית ובחברת משפחה וחברים. למשל:

  • בזמן ארוחות אסור להשתמש בטלפון או בכל מסך אחר (וגם ההורים צריכים לציית לחוק הזה כמובן).
  • כשמגיעים חברים אסור לראות טלוויזיה או לשחק במחשב אלא למצוא משחקים יותר חברתיים לשחק יחד.

ישנן עוד דוגמאות רבות אך כל אחד יחליט לפי הרגליו ולפי המצב אצלו בבית.

>> חזרה לכל המאמרים

* תמונה באדיבות nenetus מהאתר freedigitalphotos.net